קדימה

וודי אלן אמר באחד מסרטיו המוקדמים (אנני הול, 1977) שמערכת יחסים היא כמו כריש, חייבת לנוע קדימה כל הזמן אחרת היא מתה.

אנחנו נעים קדימה כל הזמן, לעתים בלי רצון עצמי, לעתים מתוך חשש שאנו מאחרים, לעתים מתוך מחשבה שהאחרים יקדימו אותנו. אבל, לאן? מה היעד? מה מטרת התנועה? מעטים עוצרים לענות על השאלות הללו.

הדבר משול לרצים שהיעד הוא מטרתם האחת, ואינם משגיחים כי כך הם מחמיצים את יופיו של כל הסובב אותם. כמו הצלמים והמתעדים האובססיביים, המחמיצים את החוויה עצמה ומתרכזים בפעולת הצילום/תיעוד.

מנין מגיע הצורך הזה, בתנועה? מה מקור הרצון להתקדם הלאה, לדחוף את הגוף מעבר לגבולות חדשים? בין אם פיזיים, באימוני כושר מתישים ובין אם רוחניים, תודעתיים. אולי זהו סממן סטיכי, של זרם מעמקים חברתי, שתחילתו בהתפרצות השוצפת והכנה אי שם בשנות השישים? הקריאות לחופש התודעה ולחופש הפרט אשר טושטשו בחלקם ונדחקו לשולי החברה רק על מנת לשוב בצורות חדשות – לימודי קבלה המוניים, האצה בפנייה לתורות רוחניות ותורות נסתר כאלה ואחרות כגון, בריחה אל עולמות וירטואליים שם אפשר לעצב את המציאות כרצונך?

אולי מכאן מגיעה העזת הפנים? ההתרסה, או הניסיון להתריס בפניו של האל, שכאן לא מניפים דגל לבן למרות כל התנאים המוקדמים הפועלים נגדנו במירוץ הזה, בדיוק כמו אז, בגן עדן? האישה איפשרה בפעולתה את התנועה קדימה, את היציאה אל מעבר לקיום הסטואי אך סטאטי בגן עדן. היא המסמן והמצפן לדורות הבאים.

ml_05_most1352881455.jpg

הרחם היא פתחו של כל ילוד אל המחר. הכניסה אל העולם החדש, אל המימד המפתיע, הזר והמנוכר הזה, נעשית מתוך פעולה של אהבה ושל רחמים. מישהו אמר לי פעם כי הן שתי מילים נרדפות בעברית הקדומה.

מינה הדקדוקי של המילה הוא נקבה כאשר קוראים אותה מימין לשמאל, בתנועה קדימה. אבל בניסיון לחזור לאחור מגלים שהדרך חסומה. המין הדקדוקי מתחלף לזכר, והמילה בקריאה מהסוף להתחלה היא 'מחר'. אותו יעד לא מוגדר, לא ידוע, לא מוכר שיש לנוע לעברו מתוך היום ומן העבר. אנו נעים מן הרחם קדימה אל המחר, משוללי אפשרות תנועה לאחור, כל הווקטורים מניעים ודוחפים הלאה, אל אותו חלל לא מוכר. מילה קטנה בת שלוש אותיות, מכילה עומק מרתק בכיווני הקריאה שלה ומשנה את מינה הדקדוקי בהתאם. מופלא, לא?

דרך אותו שער רחמים אנו מגיעים לעולם. מסתובבים בעולם המוכר והישן, עולם שניחוחו מציף אותנו מכל עבר, שריחותיו וקולותיו הם סממנים לעבר המקיף אותנו וחלקים ניכרים מהם לפעמים שייכים גם לנו. אנו מגיעים ברחמים, מתוך אהבה על מנת לגלות משהו ושוכחים את זה בשלב כלשהו. זונחים את ההתבוננות בנוף והופכים לכרישים מתים. לו רק יכולנו לאחוז בידיעה שהרחמים מובילים אותנו אל מחר אחר, שתוכו רצוף אהבה. לו רק יכולנו לזכור שהתנועה קדימה אינה חייבת לבוא על חשבון האחר, או על חשבון יכולות שונות שלנו, איזה עולם יכול היה להיות לנו? יכולנו לחיות במקום אחר.

על שער הרחמים כתב מאיר בנאי שיר חודר ונוקב, שיר שהמילים והמנגינה שלו קוראות להתעוררות ולחיפוש פנימי אמיתי. וכך הוא כותב שם:

מסתובב בעיר הישנה

ורעש בא מכל פינה
אני מכיר כבר
מכיר כבר את דרכי
בדרך לשער הרחמים.

נסו לדמיין את האדם כאותה עיר ישנה שהזיכרונות מרעישים בה מכל פינה, עיר מוכרת והדרכים בה מוכרות לו בבקשו את המוצא. והוא ממשיך –

בתוך ליבי יש צעקה והיא גדולה
הראו לי את שער הרחמים.

התנועה קדימה, שהזכרנו קודם, מאפשרת לו לחפש, לבקש ולתור אחר אותו מוצא שהוא יודע כי הוא קיים. היא זועקת מתוכו ומבקשת לפרוץ את הגבולות שבין הגוף והנפש.

ואולי, אנחנו, בחודש אלול זה, חודש הרחמים וההתעוררות, ננסה להיות השערים לרחמים ולייצר עולם אוהב יותר.

תגובה אחת בנושא “קדימה

  1. יפה רעיון התנועה קדימה והרחמים. ורק הערה קטנה: רחם, למרות שהיא איבר בנקבות בלבד, היא שם עצם ממין זכר, כמו שד (ראה: http://hebrew-academy.org.il/2010/03/25/%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%A2-%D7%99%D7%A9-%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%99%D7%91%D7%A8%D7%99-%D7%92%D7%95%D7%A3-%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%9D-%D7%96%D7%9B%D7%A8/)

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s