זהרה

שיר זהרה אלפסייה היה הדבר הראשון שעלה לי לראש כשנכנסתי לבית הקפה זהרה בקיבוץ עין כרמל (אינני יודע ולא ביררתי אם יש קשר בין הקפה לזמרת). אולי בגלל הפשטות של המקום, אולי בזכות האווירה ששילחה את תודעתי למסע במורדותיה של העיר זכרונות, מציפה את בית סבא וסבתא מעכו. משהו בשולחנות הפורמייקה, בכסאות העץ המרופדים בריפוד לא נוח, באנשים שנכנסו, התיישבו, אכלו ושתו, שוחחו בפשטות כמו הלבוש שעליהם, יצאו והתחלפו באחרים. סוג של פשטות הזכורה לי מפעם. לפני שהתחיל המירוץ. לפני המחשבים האישיים.

נזכרתי כיצד ישבתי בפינת האוכל הקטנה, מביט מבעד לחלון שבקומה הרביעית על פסי הרכבת שבצבצו מבעד לצמרותיהם השופעות של שני אקליפטוסים, כמו פס מתכת הנוצץ ממרחק, מתחיל אי שם ומסתיים אי אן. הצצתי באורלוגין, עוקב אחרי מחוגיו כמו שסבא לימד אותי, מתזמן את מועד הגעת הרכבת. ישבתי על כסא העץ, מחליק באצבעותי על הפורמייקה, עוקב אחר תנועת האצבעות ופסי הלחות שהותירו.

נזכרתי בפלפלים שטיגן לעצמו, עם פיסות תפוחי אדמה, מציף את חלל הדירה הקטנה בניחוח של רעב פשוט. סבא העביר את האוכל לצלחת והתיישב לידי באנחה של פועל שסיים את מלאכתו. לפעמים שתה מבקבוק בירה נשר, לפעמים כוסית ערק. ריח העבודה, מחסנאי במפעל דובק לסיגריות שבחיפה אליו נסע מעכו וממנו שב, דבק בריח האוכל, בתקתוק האורלוגין ובציפייה לרכבת והפך לתערובת קסומה של כמיהה, הנשקפת גם היום מבעד לצמרותיהם השופעות של האקליפטוסים, בחלונות הקטנים של זכרונותי.

שם, כותב ביטון, הייתה הזמרת כמו מלכה ואילו כאן, אין מי שמכיר בה והיא רק עוד פרט סטטיסטי בשכונה דלה. כשקראתי את השיר בפעם הראשונה, לא הבנתי על מה הרעש. ככל שהתבגרתי, כל קריאה נוספת העמיקה לחוות, עוררה והציפה תמונות, רגעים, מילים מפעם. רק מתוך כך יכולתי לקרוא ולחוות את השיר ויופיו. חוויה היא אחד המפתחות להבנת יצירה. אינני זוכר מי כתב ואם.

על החוויה הזאת, של ביקור במקום שחיינו בו בעבר ושיבה אליו כעבור שנים, עם התבוננות שונה, עם החוויות שצברנו, ניסיתי לכתוב במספר מקומות. באחד משיריי – געגוע – כתבתי בין היתר:

ועם כל זה 

מספיק ביקור של אמי וכבר אני

זר

בביתי,

מתגעגע למדשאות שלפני הבית

הקטן הוא מילדותי, עם כל החברים 

ומשחקי הכדור בשכונה, עם השכנים

והשכנות שהכרנו ודיברנו אתם בפשטות,

שיחה לשם שיחה,

ואיני מנוחם

עד שאני מסיע את אמי בחזרה לביתה, 

רק תרוץ בשבילי כדי לנסוע,

לחזור ולבקר בשכונה ההיא,

לחזור ולנשום את הכיסופים אל

אותם חופים שלעולם לא אוכל להטיל בהם עוגן.

וכמובן, חוסר היכולת לחזור ולשהות שם כי אמר כבר הרקליטוס "אינך יכול להיכנס לאותו הנהר פעמיים". גם בגלל שאתה השתנית פיזית, רגשית ושכלית וגם, מפני שהמקום השתנה וכבר איננו מה שהיה כשהיית בו. מרתק לחשוב על כך ולהבין, כמה חד פעמי הכול, כמה ייחודי. כל רגע הוא מיוחד ויש לנצור אותו, לאמץ אותו חזק (גם אם אינו נעים לנו ברגע הזה) ולהבין, שיום אחד, הרגעים יפרחו בתוכנו ויהיו לזר של ערגה.

4 תגובות בנושא “זהרה

    1. מסכים לגמרי. לאחרונה אני מוצא את עצמי הוגה כמה מופלא עניין היווצרותה של חוויה כלשהי, המשפיעה עלי, מתוך שילוב ארועים כזה או אחר.
      לפעמים אני מגלה זכרון חבוי בתוכי ומופתע לראות כיצד הוא נשזר, בסופו של דבר, לחוויה/למחשבה שעיצבה אותי.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s