בפארק הכלבים

שמחה וששון בפארק. כלבים מכל גזע, מין, גודל וגיל מרחרחים, נובחים ורצים בהתלהבות זה אחרי זה ולפעמים, אחרי אחד מהם שתפס מקל. קצת כמו בגן ילדים.

"הזמן הוא המרחק הגדול ביותר בין שתי נקודות", אומר טום במונולוג הסיום המהפנט מתוך 'ביבר הזכוכית' של טנסי וויליאמס. החוויות מן הגן צפות ועולות, חלקן נוקב ומטריד, אחרות נעימות יותר. הזמן, אותו מכשף קדמון, הציב מחסומים בין אז לבין עכשיו. רק החוויה נשארה והמחשבות אודותיה.

אחת החוויות הזכורות לי (מבין כמה שאולי אספר בפוסטים אחרים) היא שחטפתי כובע של אחד הילדים והשלכתי אותו אל הגג שמעל ארגז החול. ציפיתי שהוא יצנח מהצד השני אבל לא ידעתי כלום על פיזיקה, אינרציה וחוקי ניוטון וכך, מעשה שטן או פזיזות ילדית, הכובע נתקע על הגג. הילד בכה. הגננת הצהירה שעלי לתת לו את כובעי עד שאוריד את הכובע מהגג. לא ידעתי איך אטפס ואוריד מהגג את הכובע. היה לי ברור, מעבר להלם בו נמצאתי, שאיבדתי את הכובע שלי. למזלי, אחד הילדים התנדב, זינק וטיפס למעלה והוריד את הכובע הסורר.

אני זוכר שהסתכלתי עליו ועל כל ההתרחשות כולה, מזוית עיני. גם את דבריה של הגננת שמעתי מהצד. כאילו הרחקתי את עצמי מהמקום. אני זוכר רק את הבושה שחשתי, מציפה כמו בועת מחנק בתוכי, וההבנה שעשיתי משהו לא טוב ולא נכון. זו הייתה תחושת מחנק, מעין לחץ בבית החזה. התכווצות של הלב הנחמץ. מאז, התחושה הזאת מאותתת לי כשאני פועל בניגוד לצו מצפוני, כשמעשיי חורגים מהציפייה שלי את עצמי.

אבל, מה אם הזמן אינו אלא אשליה? התבוננות בעיני רוחנו על ארועי עבר, מחזירה אותנו לנקודה ההיא, לזמן ולמרחב ההוא. איננו זקוקים לגוף על מנת לנכוח שם. ההכרה משלחת אותנו למסע המופלא מנקודת המוצא אל היעד. כל זה מתרחש בשבריר שניה ומאיין את הזמן.

הזמן הוא תעתוע. מעניין יהיה לנסות ולהתעלות מעליו, לחדור אל מעבר לו ולגלות מה נמצא שם.

סטיבן קינג כתב פעם כי בספרו 'העמדה' (the stand), ממש לקראת הסיום, הדמות הראשית נשאלת שאלה והיא עונה עליה בפשטות. הוא כתב שבקריאה, הקורא חולף על פני השאלה והתשובה במספר שניות, בעוד שהוא עצמו, הסופר, מצא עצמו חושב במשך חודשים על התשובה עד לרגע שכתב אותה. כלומר, הזמן חלף, התכווץ ונמוג.

אני מוצא עצמי תוהה האם הזמן הוא מושג יחסי רק לעולם תלת מימדי. לכלבים המשחקים בפארק, הזמן חולף באופן אחר מזה של בעליהם. לתלמידים ולמורים הזמן חולף באופן שונה, למרות ששניהם באותו מרחב. לילדים הזמן חולף באופן אחר מזה של ההורים, בעיקר בחופשה. אבל כולנו נושאים בתוכנו אפשרות של חזרה לנגיעות בזמנים שונים, כל עוד נכחנו בהם.

אשמח לקבל תגובות, מחשבות ורעיונות. מוזמנים להגיב…

2 תגובות בנושא “בפארק הכלבים

  1. נדמה לי שכתבת לא רק על זמן, אלא גם על זכרון. ודברים שנצרבים בזכרון הופכים לע/אל-זמניים, נשלפים ממערכת הזמן הלינארי וחוזרים אליהם פעם אחר פעם כמו ציוני זמן מעגלי, חגים למשל.

    Liked by 1 person

    1. נראה לי שלא ניתן להפריד בין השניים. הזכרונות פרושים על הציר הדיאכרוני אך, כל חזרה אליהם יוצרת ארוע סינכרוני.
      ההיזכרות מחריגה את הארוע, טווה לו קשרים חדשים בהכרה שלנו. כך, ההיזכרות שלנו גוברת על קשר הזמן-מרחב, שהוא אחת האשליות החזקות בתפיסתנו.
      ותודה על הקריאה וההתייחסות, לא מובן מאליו.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s