700 ש"ח לקילו

נחרדתי מהמחיר. 700 ש"ח לקילו? שמעתי על מוצרים שעולים הרבה כמו זעפרן, פטריות כמהין ועוד אבל אף פעם לא פגשתי אותם פנים אל פנים. מבחינתי, מוצרים כאלה שייכים לעולם הנסתר של השפים המומחים, של איזו כת גורמה עילית. אבל, הנה, יום חמישי, אני והשותפה לוקחים פסק זמן מהמירוץ היומיומי ונוחתים בשוק לוינסקי ובמעדניה, המוכרת המבוגרת, מספרת בגאווה על הסחורה והמקומות האקזוטיים ממנה היא מגיעה. לרגע אני מרגיש כמו באחד מספרי ההרפתקאות על נתיבי סחר עלומים, פיראטים, תבלינים שמחירם מסיע שיירות אוניות מלונדון אל הודו ועוד.

הגברת, כנראה רגילה למבטי השתאות, ממריצה אותנו לטעום. "ארטישוק איטלקי בתחמיץ," היא מזרזת אותנו לטעום למרות שאני אטעה מאוחר יותר בכל הזדמנות ואמיר אותו לכדי ארטישוק יווני. עד שהצלחתי להתמודד עם הירושלמי… היא ממהרת להגיש לנו גבינות, "רוצים אולי לטעום דגים?" אנחנו מנופפים בידינו, מודים לה ולוקחים קופסה קטנה של הארטישוק. מזל. הטעמים באמת מפעימים ועם כל נגיסה בעיניים עצומות (גם כדי לא לראות על מה שילמנו כל כך הרבה), אני מפליג לכל מיני מקומות גסטרונומיים שלא הכרתי.

התכנית הייתה ללכת לבתים הפתוחים ביפו אבל איכשהו הפכה לתכנית של טעימות קולינריות בשוק לוינסקי. התחלנו בקפה מינץ-לורנץ, שם הייתה תערוכה מקסימה בנושא הירח ועלינו לצפות בסרטון קצר המציג את ההיסטוריה של המקום – 120 שנה בשתים עשרה דקות מרהיבות ומסקרנות. בקומה מתחת, באותו מבנה, פועל מכון שכטר ליהדות וישנו בית כנסת עתיק. המקום כולו נבנה, כאמור, לפני יותר ממאה שנים ובית הקפה מוזכר גם ברומן המשובח "תמול שלשום" של עגנון. היה יום חם ואני, שלא בקיא ברחובות כמו השותפה, שהתגוררה בתל אביב אי אז, ספק נגרר ספק נסרח (ברגל, כמובן ברגל), נועץ מבטים משתאים בתנועה הצבעונית, בקולות וברעשים. התנועה ברכבים מעכירה מעט את האווירה אבל ישנם רגעים קסומים.

אחד מאותם רגעים קסומים מתרחש כשאנחנו מתיישבים בקפה סמוך, לוגמים רוזטה (משקה שקדים) קרה וטועמים כדורי תמרים בקוקוס. אלוהים, כמה זה מרווה ביום החם הזה. נזכרתי כיצד נהגנו להכין את המשקה הזה בילדותי. סבתא קנתה חצי קילו שקדים ועוד רבע קילו שקדים מרים. מרתיחים אותם מעט או מכניסים אותם לתוך מים רותחים ומקלפים. אחר כך טוחנים אותם ואז מכניסים את התערובת לתוך שק בד. את שק הבד מניחים בתוך קערה גדולה ויוצקים לתוכו מים. סוחטים מתוך השקדים את התמצית הלבנה בעלת הניחוח המרציפני המסחרר. המשכנו כך עד שהתמצית מוצתה לחלוטין. ואז, שפכנו את התמצית שסחטנו לתוך סיר מיוחד ועל כל ליטר מים יצקנו קילו סוכר והרתחנו. "בישלנו את זה עד המשקה הפך צלול ואז יצקנו לתוך בקבוקים שהועברו לבני המשפחה. מכל בקבוק תרכיז כזה הכנו כוסות רבות של משקה שקדים קר ומרווה" סיפרתי לשותפה שלגמה בהנאה. השתעשנו ברעיון לרכוש בקבוק תמצית אבל אחרי שהמשכנו למקומות הבאים החלטנו לוותר על התענוג.

אחרי שאכלנו ושתינו המעשה ההגיוני ביותר היה להמשיך ולאכול. לכן התיישבנו במסעדת "אוזריה". מי שקרא את ספריו של קרלוס רואיס סאפון מכיר את התיאורים המגרים של מסעדות טאפסים ושל המאכלים המתוארים שם בפרוטרוט. מטבח ים-תיכוני, נדמה לי שקוראים לזה. ובכן, זה מקום קסום שכזה. המנות קטנות ואסתטיות, מעוצבות לעילא ומוגשות בקפידה. תענוג אמיתי ומתמשך. לא יקר ומיוחד מאד, הסכמנו באפיסת כוחות. רצינו להישאר שם אבל היינו חייבים לחזור אל הרכב שהמתין בחניון ולנסוע צפונה, הביתה, אל הילדים שחיכו עם סבתא.

הפקקים היו הרבה יותר נסבלים בדרך חזרה, אולי בגלל החוויות המשובחות שעברנו, אולי בגלל ההודעה המפתיעה של הגדול שהחליט להירשם לחוג לדרמה ואולי בגלל הרגשת שלמות ואהבה שריחפה סביבנו כל העת. את הארטישוק זכרנו להניח על שולחן ערב החג ולמרות הבשרים והדגים, הוא זכה למקום מיוחד בלבי.

2 תגובות בנושא “700 ש"ח לקילו

  1. ביקור בתל אביב כמו תייר, חוויה מוכרת היטב. 700 שח לקילו זו שערוריה, אבל בהחלט גורם לך לחדד היטב את בלוטות הטעם ולא לתת לאף פירור ל'עבור' את החיך סתם כך, בשגרה.
    (אהבתי גם את הכינוי 'שותפה', משום מה 🙂 )

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s